לחיות את החיים, באמת לחיות.
זו גישה, זו גם פרקטיקה, זו הוויה ובעיקר זו בחירה מודעת.
בחירה בלמצוא את היכולת. בכל רגע, להיות פחות בהמנעות ויותר בהתנסות. לחיות ממש, לחיות באומץ, במגוון.
זו החכמה העמוקה ביותר, הרוחנית ביותר שהיא גם הארצית ביותר שפגשתי בחיי.
זו חכמה שכדי לחיות אותה, יש הרבה תרגול לעשות, הרבה כלים ללמוד, הרבה התרחבות של התודעה ושינוי פרדיגמות ותפישות ישנות ולא רלוונטיות.
ואז... אז יש אומץ לנסות ולהתנסות ולחוות ולגעת ולטעום וליפול ולהנות ולקנא, ולהתרגש ועוד. עוד טעם, עוד מפגש עמוק ממש עם החיים.

החיים הם מפגש... אם יורשה לי להיות הזקנה החכמה שכבר יש לה מה לומר לדור הבא...
החיים הם מפגש.
מפגש עמוק עם הרגע הנוכחי.
מפגש עמוק עם האינסופיות של הזמן...
מפגש עם עצמי, על כל מורכבותה,
מפגש עם אדם, רגש, גוף, רוח...
מפגש עם האויר סביבי,
חיות הלילה והעצים בגינת הבית שלי,
עם אבן, גל של ים,
רגע בילדות...
מפגש עם בחירה לאהוב ולהתנסות בעוד ועוד אהבה וקשר בחיים האלה.

מפגש עם פחדים מאפשר אחלה דייט עם האומץ והתעוזה.
מפגש עם הספק מפגיש לעומק עם האמונה.
מפגש עם קירות הזכוכית של מה שאני מאמינה שאני יכולה ולא יכולה, הוא שיקח אותי להתנפצות על קירות התודעה של עצמי.

זה הספורט האתגרי החביב עליי: התנפצות על קירות תודעת האפשר שלי!!!
ואז לגלות ש... או שאין שם קיר בכלל, שיש אפשר במקום שחשבתי שאי אפשר.

או, (אני ממש אוהבת) להתנפץ, להתרסק, לנזול על הריצפה בכאב ופגיעות, להפוך שלולית רטובה של מיץ חיים של עצמי, ולהאסף ולהתגבש מחדש, יישות חדשה עם תאים שלומדים את האפשר החדש שאני בוחרת ליישם בחיים.
ואז להזרק שוב על קירות האפשר.

אני זוכרת רגעי הארה. עבורי ההארה לא היתה רוחנית, היתה דווקא לגמרי אור עצום של שחרור מכבלי הנפרדות בין החיים כיישות, לבייני כאדם.
רגע שהבנתי שכל האדרת ההקרבה העצמית, הנתינה למשהו אחר ומישהו אחר על חשבון עצמי, הם לא מה עושה אותי אישה נכונה או אזרחית נכונה, אלה יצור שהתבלבל בדרך אל המימוש הבריא לעצמו, ולסביבה. הבנתי יום אחד שהחיים נועדו ל... לחגיגה.
חגיגה בלבד.

בתוך החגיגה הזו אפשר ואף כדאי להתאמץ עבור דברים שחשובים לי... אבל לא ההקרבה העצמית שעליה חינכו אותי. לא עוד.
אז נגמלתי מסם הערך העצמי על ידי הקרבה הזה. לא פשוט לפולניה... אבל אפשרי!!
ומאז, התרגול הרוחני שלי, הכי רוחני שלי, זה לחגוג את החיים. וזה לפעמים אתגר גדול... ומתגמל!!

עוד רגע של הארה:
רגע שהבנתי מה זה אלוהים בשבילי, ומה הוא צריך ממני, הקטנה, במערכת הגדולה. זה היה רגע גדול על 'הר הידע' שלי, הגלבוע. וזה היה גם רגע פשוט.
אלוהים ברא פארק שעשועים משוגע, הוא/היא/זה אין לאלוהים הבורא/ת את האפשרות לשחק ולעבור את חוויות החישה והרגש שנוצרים כאן, ולנו, היצורים חיים בגן השעשועים יש, ולכן, עבודת השם שלנו, היא פשוטה:
תחוו... כמה שיותר חוויה... ותשדרו את החוויה לבריאה, לאלוהים.
עלינו לחיות. ממש לחיות ולהיות בקשר עם התודעה הבוראת שמקבלת את כוח החיים שהחוויה מיצרת, דרכנו.
פשוט.
לחיות. לחוות. להיות בנוכחות. להקרין ולקרון חיים וחיות. וזה!!!
זה מה שמזין את מערכת הבריאה בכוח, שמאפשר לאלוהימיות הזו תפקוד בריא, ושגשוג ועוד ועוד אנרגיית בריאה.
זה היה רגע יפה ופשוט.
לחיות בבחירה לחוות ולהקרין חיות, זו בחירה הדורשת כלים ותודעה מתרחבת.
כדי ליצור כוח חיים, יש לפעול מתוך כוח חיים.

ולכן, כל הסיפור הוא למצוא מי יכול ללמד אותי להתאמן בלחיות מתוך חוויה ולא המנעות:
כלים להיות בנוכחות בתוך הצפה ועוצמה רגשית,
כלים להכלה ויצירה והנעה של יותר אנרגיה בגוף,
כלים לשינוי מערכת האמונות המצמצמת התנסות שיש לכולנו,
כלים לעוד אומץ. חווית יכולת...
כלים להזכרות בפרא התמים שבנו.
כלים להתאמן על האהבה הפראית החיה שמבקשת לחיות דרכנו.

בכל רגע, לשאול את הרגע, מה יותר 'לחיות' כרגע יהיה? לשתף בכנות בפגיעות שבי? לעשות משהו שנמנעתי ממנו, להיכנס בראבאק של איזה פחד, לתת לגוף ללמוד אקסטזה?

לצאת מהכלל:
כל המערכות של חוקים וכללים ומסגרות, נמצאים שם כדי להגן עלינו. יש בבסיסן חשיבה שהאדם לבדו ובפני עצמו לא יכול לשמור על עצמו בעצמו, בתוך מרחב הכולל עוד אנשים.
חוקים מגדירים מבחוץ לנו מה נכון ולא נכון עבורינו.
יש עם זה דברים נפלאים המאפשרים תנועה אנושית בקבוצות גדולות בהרמוניה. ויש עם זה ויתור על אחריות אישית להרמוניה הפנימית שלנו.
הרבה מהחוקים האלה בוחרים בהמנעות של הפרט, כדי שלא יווצר כאוס תרבותי.
המנעות. צמצום החוויה למען הסדר.
האמונה שאדם שמקשיב רק לעצמו יבחר ביותר התנסות ובפחות המנעות היא נכונה.
אבל האמונה שהאדם הזה, המתנסה, הוא אנוכי ופוגע ולא אכפתי ואמפתי, היא לא נכונה.
אני רואה כיצד גם קבוצות יכולות לבחור ביותר חוויה והתנסות ויחד עם זה ביותר הקשבה ליישות שהיא 'הכלל', הבוחר יחד ביותר ויטאליות ביחד. אני רואה שזזה אפשרי, כאשר פועלים בכלים ובתודעה שמאפשרים את זה.

אפשר להתנגש יחד, כקהילות, על קירות האפשר. ואז לגלות שגם קבוצות אנושיות הן הרבה יותר ממה שחשבנו. בטח פחות פגיעות ויותר אמיצות. לי זה עושה את הכול... הכול... פשוט יותר מעניין.
אוחחחח החיים מרתקים!!

שמתם לב שיש אנשים רבים ממש שכשהשיחה איתם מגיעה למשהו נוגע, משמעותי ואינטימי, הם מתחילים לפהק???
הרגע הזה שהמערכת רק רוצה להעלם ולא להתמודד עם עוצמה של חיות מאיימת??
אולי זה לא פיהוק אצלכם, אבל אולי הדוגמה הזו תאפשר לזהות את התגובות של הגוף נפש שלנו לקושי להכיל הרבה חיים שעוברים דרכי. לכולנו יש כאלה.
לכו לצוד אותם!! תגלו את דפוסי ההמנעות שלכם, הכירו אותם היטב.
ואז... כנסו בהם. מצאו את הכוח לעשות אחרת.
וכן... זה דורש כלים ובחירה.
לחיות!!
וזה מה שאני מבקשת ללמוד וללמד בחיים האלה.
זוהי אחת מהפנים של שליחות חיי:
לחוות, לחיות, להקרין ולקרון באופן שישרת את האחדות הגדולה ברטט הגבוה ביותר האפשרי. בכל רגע.
וללמד אחרים לחיות כך.
מעצם ההיותי. ומתוך העברת כלים, ידע ואנרגיה.